אז מה היה לנו?

וואו. מאיפה להתחיל? מהלוזריות? מהאמונה? מהלילות העצובים? מהתיקו הנורא? קשה מאוד. קשה יותר להיזכר, עכשיו כשהכל נראה ורוד פתאום.

אני חייב להודות שהייתי על סף שבירה, אבל לא לגמרי. דונובן מקנאב, הקורטרבק שעבר כל-כך הרבה בפילדלפיה, הגיעה לעונה שכביכול הייתה אמורה להיות השנה שלו. לאחר אינסוף פציעות, ניתוח מסובך וקהל שהיה חלוק בנוגע לתפקודו ולתרומה של בפילדלפיה, הוא שוב היה צריך להוכיח את עצמו מחדש. כאילו שרק אתמול שרקו לו "בוז" אי שם בניו-יורק באפריל 99' כשנבחר בדראפט.

אבל הנה, הוא התייצב למשימה שהוא האמין בה – לעשות לאוהדים המטורפים של פילדלפיה – מצב רוח עוד יותר מטורף. כוונות לחוד ומעשים לחוד.

מקנאב מוביל את האיגלס

מקנאב מוביל את האיגלס

זה התחיל בצורה סבירה והגיונית, והידרדר למקומות שבסיוטים הגרועים ביותר של אוהד פוטבול, הוא לא רוצה למצוא עצמו. העונה התחילה במאזן 3-3, כשההפסדים קשים, לקבוצות מהבית הכי קשוח בליגה. הפסד לדאלאס במשחק Monday Night Football, הפסד לשיקגו ב-Sunday Night Football והפסד אכזרי לוושינגטון שעשו קאמבק מדהים. 3-3, אולי זה לא נשמע רע. אבל משהו לא עבד בפילדלפיה איגלס. הריצות הקצרות, מקנאב נראה חלוד, והדבר היחיד שעבד הכי טוב היה בראיין ווסטברוק – הראנינג בק הרבגוני של פילי. אה, והגנה. הגנה אכזרית, באמת. אבל למרות שכולם ידעו שההגנה מתפקדת באופן טוב, היה קשה לשים לב לכך כשמפסידים משחקים שאמורים לנצח.

העונה אמנם הייתה בתחילתה, אבל הג'איינטס דהרו יחד עם דאלאס ב-NFC ונראו בלתי ניתנים לעצירה (למרות שידעתי והאמנתי שאפשר לנצח כל קבוצה) ופילדלפיה הייתה אי שם מאחור.

שלא תבינו לא נכון – פילדלפיה קבוצה עם יסודות: מאמנים ותיקים, קורטרבק ותיק, אופנסיב ליין ותיק, הגנה מצויינת שבראשה עומד הלב והנשמה של הקבוצה – בראיין דוקינס.

לאחר מכן, 2 ניצחונות נגד אטלנטה וסיאטל עזרו להרים את המורל. מיד לאחר מכן, בשבוע 10, ניו-יורק הגיעה העירה. וואו. מלחמת עולם בלינקולן פייננשל פילד – פשוט טירוף. בכל עונה יש שני רגעים שמצליחים להגביר את הדופק המואץ שלי בין ספטמבר לדצמבר: כשדאלאס וניו-יורק באות לפילדלפיה. זה היה אחד מאותם רגעים של "תקווה או אכזבה". רגע מדהים. זה רגע שיכול לשנות עונה שלמה, כי כשאתה מנצח ניו-יורק כ"כ חזקה, אתה מאמין בעצמך אפילו יותר  – ובמיוחד כשאתה יודע שזאת עונה שיש לך כל מה שאתה צריך כדי להצליח במשימה הזאת. אח, האיבה.

זה לא קרה. המפלה המשיכה (ולא הפסיקה). הפסד כואבד לניו-יורק משאיר את פילדלפיה במאזן 5-4. זה אולי נשמע טוב, שוב, אבל זה לא מספיק וזה לא משקף את הצהרת הכוונות שיש לפילדלפיה. כמובן שעדיין האמנתי – כי עדיין, 6 שבועות הם בערך כמו חצי עונה ב-NBA, והכל יכול להיות. כן…

ואז הגיע השבוע הקשה ביותר. קשה, כן, אבל לא כי שיחקנו מול קבוצה טובה. כי שיחקנו גרוע. שיחקנו בצורה מבישה. אתם יודעים מה? אחרי המשחק הזה, לא ידעתי מה לחשוב. מה זה תיקו? ועוד בפוטבול. תיקו שנראה כמעבר לחסר משמעות, גם מביש – כי הוא קרה נגד סינסינטי העלובים. אין לי שום דבר נגד סינסינטי. הם פשוט עלובים, זה הכל. 6-5-1. המאזן הכי לא צפוי שיכולתי לקוות לו. אבל כמובן שעוד לא אבדה תקוותנו (נשמע מוכר?). בשבוע שלאחר מכן, היא (כמעט) אבדה. מחצית ראשונה זוועתית נגד בולטימור גרמה לי לרעוד מפחד. "מה הם עושים לקבוצה שלי?" – זאת המחשבה שרצה לי בראש. מחצית ראשונה קשה. אנדי ריד מחליט לספסל את מקנאב. כן, את הקורטרבק שגידל במשך עשור. במקומוף מגיע קווין קולב, שגם כן לא מבריק.  התקשורת הייתה המומה מההחלטה – אנדי ריד (המאמן) ומקנאב הם צמד מנצח שהוביל את הקבוצה למעמדים חשובים רבים בשנים האחרונות. אנדי האמין במקנאב ומקנאב האמין באנדי, אבל באותו ערב משהו היה חייב להשתנות. לפחות זה מה שאנדי ריד האמין.

לפני שאמשיך – אני רק רוצה להבהיר שבמשחק מול סינסינטי, ובמשחק מול בולטימור – ההתקפה פשוט לא עשתה שום דבר. לא היה שום דבר חריג (פציעות, בעיות אישיות שדלפו לתקשורת או כל דבר אחר) שגרם לזה. פשוט התקפת פילדלפיה שיחקה כמו אחת הקבוצות המבזות בתולדות המועדון. בחוסר רצון, חוסר חשק – אין לי מושג איך לקרוא לזה, אבל אני בטוח שכל אוהד בכל ענף ספורט מכיר את התחושה הזאת, כשאתה רואה את הקבוצה שלך משחקת ואתה לא מאמין שהם עלו למשחק. היה עדיף כבר הפסד טכני מאשר לראות אותם משחקים. יחד, עם זאת, האמנתי. במיוחד במקנאב. כן, אני יודע שבטוח יש כמה אנשים שקוראים לי שקרן. אני לא אשקר ואגיד שקמתי בבוקר עם ראש מורם, אבל אני לא אשקר ואגיד שלא האמנתי. זה התפקיד שלי בתור אוהד. להאמין ולקוות.

רצה שינוי, לקח החלטה - והצליח.

רצה שינוי, לקח החלטה - והצליח.

המשחק נגמר בהפסד 36-7. פילדלפיה יורדת למאזן 5-5-1. המשחק הבא לאחר בולטימור היה ביום חמישי 4 ימים לאחר מכן. אנדי מודיע שמקנאב חוזר לעמדת הקורטרבק הפותח.

וכאן, הכל התחיל להתחבר.

בשלושת המשחקים שלאחר מכן פילדלפיה הייתה מצויינת והשאירה את אריזונה,  ניו-יורק ג'איינטס וקליבלנד מאחור ולא ראתה אף קבוצה ממטר. שיחה מעולה, באמת. בתור אוהד, אני פתאום קם בבוקר ואני רואה מאזן 8-5-1. אני מעלה חצי חיוך, אבל לא יותר מדי. עדיין, המרחק בין המיקום הנוכחי לפלייאוף נראה קטן, אבל זה מרחק ענק במימדים של פוטבול. מה שיותר מדהים, פילדלפיה שולטת בגורל של עצמה! ניצחון מול וושינגטון בשבוע 16 יבטיח לה את מקום ה-Wild Card וכניסה לפלייאוף. וושינגטון, הקבוצה שכרגע מוגדרת בכל אמצעי אפשרי "מפורקת". אפילו האוהדים של וושינגטון לא רצו להגיע למשחק. הכל נראה כל-כך טוב!!!

אבל היה קשה. הפסדנו. עכשיו העניינים הסתבכו.

אנחנו מגיעים לשבוע מספר 17 כשהגורל של פילדלפיה לא בידיים של פילדלפיה. ראשית, אנחנו צריכים ניצחון של אוקלנד המסכנים בטמפה ביי, כשהמשחק במגרש של טמפה ביי, וטמפה ביי יודעים שאם הם מנצחים הם עולים לפלייאוף. מה הסיכוי? אפסי אם תשאלו אוהד פוטבול ממוצע.  מעבר לזה, צריכים גם הפסד של מינסוטה מול ניו-יורק כשהמשחק במינסוטה או הפסד של שיקגו ליוסטון, כשהמשחק במגרש של שיקגו. ההסתברות לא הייתה לטובתנו. אה, ושכחתי – אם התרחישים האלה יקרו – פילדלפיה צריכה בסופו של דבר לנצח את דאלאס, ואז אם יקרה מה שצרי לקרות – פילדלפיה תגיע לפלייאוף.

אגב, אוקלנד ויוסטון מזמן סיימו את העונה. הם משחקים כשהם יודעים שאין להם על מה. העונה שלהם גמורה ממזמן. אין להם בשביל מה לנצח מעבר לעובדה שהם יכולים לשחק את תפקיד הספוילר העונתי.

מה אגיד ומה אומר? אולי היום ראשון הכי מותח שחשבתי שיהיה לי בתור אוהד פילדלפיה אי פעם. זה מתחיל בטמפה ביי, כשטמפה מצליחה לשלוט במשחק כולו, כשהקורטרבק ג'ף גרסיה מפקד על ההתקפה בצורה מצויינת. האמנתי שאוקלנד יוכלו לעשות משהו, רק לא ידעתי ומה. כמה דקות לסיום זה הגיע. ריצה מדהימה של 50 יארדים בערך (אני לא זוכר בדיוק) מביאה לאוקלנד ניצחון מדהים!

אוקיי, נשאר רק לקוות להפסד של שיקגו או מינסוטה, אבל מינסוטה כבר ניצחה את ניו-יורק והבטיחה מקום בפלייאוף. נשאר לקוות להפסד של שיקגו ואנחנו בפנים. רבע ראשון: שיקגו פותחים פער של 10-0 על יוסטון החלשים. רבע שני: יוסטון בקאמבק ענק מסיימים מחצית ראשונה כשהם מובילים 14-10. האם זה ייתכן? רבע שלישי: יוסטון ממשיכים להוביל 21-17. ואז, שיקגו מובילה 24-17 והכל נראה אבוד. מדהים, אבל אוקלנד חזרה למשחק וכמה דקות לסיום לוקחת שוב את ההובלה משיקגו! 31-24. ווווווואאאאאאאאוווווווווווווווו!!!!!

כל מה שצריך היה לקרות, קרה. מדהים. קבוצות שלא היה להן בשביל מה לשחק, שיחקו, ניצחו ושינו את כל התמונה. כל מה שצריך עכשיו זה לנצח את דאלאס בבית ואנחנו בפנים!!!

ומה שהיה באותו משחק – היסטוריה. פילדלפיה מחצה, ריסקה, אנסה, פתחה, בלעה, והצליפה בדאלאס 44-6. אין לי הרבה מה להוסיף. פשוט מסוג המשחקים שצריך להקליט לשמור.

איזו עונה מופלאה!!! נוסעים למינסוטה שבוע הבא!!!

מודעות פרסומת

תגובה אחת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s